-

היא ישבה לידי במונית משדה התעופה לתל אביב. היא הייתה יפהפייה שזופה, שיער כהה מתולתל ועיניים כחולות. היא חזרה מאפריקה, אני מלונדון. אני ניסיתי לחזור עם לונדון הביתה. אוגוסט, ישראל, ואני עם מכנסיים שחורים וחולצה שחורה ארוכה עם כפתורים. כל הדרך ישבנו צמודים, "מונית של שבע", מרצדס של פעם בלי מזגן ואנחנו בשורה השלישית, איפה שהחלון נפתח לחריץ קטן. הייתי בן 23 והיא גם משהו כזה. שתקנו רוב הנסיעה. בכניסה לתל אביב החלפנו כמה מילים כשעצרנו בכיכר המושבות. שאלתי איך אפשר לראות אותה שוב היא הסתכלה עליי, שרוך ארוך עם גיטרה, ואמרה "ניפגש כשניפגש".

נפגשנו ליד אבולעפיה ביפו באיזה יום שישי בארבע בבוקר. היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה ושאלה אותי אם אני לא מחליף בגדים לפעמים. היא הייתה מדריכת טיולים. כזו שלמרות השקיעות המדהימות וקבוצות הציפורים הנודדות שגרמו לה לחייך ולהזיז את הראש מצד לצד, למרות שעברה הרבה בקרים בטבע, מדורות, שקי שינה, קיבוצניקים עם מכנסיים קצרות ונעליים גבוהות או רחצה בעירום באיזה מעיין נסתר, למרות כל אלה הייתה בה איזו שהיא אטימות לחיים. ומפגישה לפגישה שמתי לב שהיא מבינה את זה ומחייכת פחות ופחות. תמיד הייתי מוכן לשמוע על שפן סלע או על חסידה בראש פינה כשידעתי שאחר כך נתנשק. הנשיקות שלה, חשבתי, זה העתיד שלה, זה מה שהיא באמת.

הצעתי לה פעם אחת לעשן איתי, זה היה אחרי שהיא סיפרה לי שהיא חיכתה במשך איזה שתיים עשרה שעות לנמרה שלא הגיעה לתחנת האכלה ליד מצפה רמון. את חייבת לעשן גראס אמרתי והיא אמרה "קח אותי לעשן במקום שעוד לא הייתי". חשבתי על איזה מחצבה נטושה שהתמלאה מים ליד חוף זיקים, קיוויתי שהתרמילאים עוד לא עלו על המקום הזה. כשעברנו את יד מרדכי היא אמרה "אני מקווה שאתה לא לוקח אותי לאגמים במחצבה של קיבוץ זיקים". הבטחתי לך מקום שעוד לא היית, אמרתי, והדלקתי סיגריה. כבר היינו ממש לפני עזה כששברתי ימינה מהכביש בפנייה הראשונה שראיתי. הגענו לחוף לבן מקצה עד קצה עם מים כחולים ירוקים. החול היה מסודר כמו שהרוח סידרה אותו בגבעות גבעות עד המים.

היא רצתה לדעת איך אני מכיר את החוף הזה ואני הדלקתי את הג'וינט. עד החורף, כמעט במשך חודשיים, היינו נוסעים כל יום שישי לחוף הסודי, מעשנים, עושים אהבה , ישנים ושוחים עד שבת בערב. הכרנו את הדייגים שהיו באים מעזה והם אותנו. היינו אוכלים אתם ומביאים להם כל מיני דברים קטנים שהם ביקשו מתל אביב. בנסיעה האחרונה שלנו הייתי כבר ריק, הדרך נראתה לי ארוכה ולא רציתי לצאת מתל אביב. נגמרה לי האהבה. כשהגענו היא אמרה "כל השבוע אנחנו מתים כדי להגיע ביום שישי לגן העדן". כשיצאתי ראיתי שבין המים לביני עמדו שמונה קרוואנים ובקצה השביל הקרוב אליי עמד לו שלט "ברוכים הבאים לשירת הים". גן העדן התפרק, אמרתי לה, ונכנסתי למכונית. היא נשארה ואני נסעתי. עשרים ושתיים שנה גרמו לה כנראה לבלבל אותי עם מישהו אחר. השבוע ראיתי אותה בטלוויזיה אומרת: "זה הבית שלנו. אלוהים הביא אותי לכאן".